החופש הגדול הגיע, והבת שלך כל היום בבית

בזמן שכל החברות של הבת שלך מעלות לסטורי תמונות בים, בבריכה ובמפגשים, הבת שלך בבית. עוד יום שעובר. עוד שעות מול המסך. עוד פעם שהיא אומרת: "אין לי כוח לצאת".

ופתאום מתחילות המחשבות: אולי אין לה חברות? אולי אף אחת לא מזמינה אותה? אולי היא מרגישה לבד ואני לא רואה?

כאימהות, קשה לנו לראות את הילדה שלנו לא מוקפת. אבל לפני שנלחצים, חשוב לעצור רגע. כי לא כל מתבגרת שנמצאת הרבה בבית מתמודדת עם קושי חברתי. יש מתבגרות שפשוט אוהבות את הבית, את השקט, את התחביבים ואת המרחב הפרטי שלהן. וזה בסדר.

לצד זה, יש מתבגרות שנשארות בבית כי משהו שם יותר מאתגר. אולי הן מפחדות ליזום. אולי הן מרגישות שלא באמת מחפשים אותן. אולי הן חוו אכזבה חברתית והחליטו שעדיף לא לנסות.

השאלה היא לא רק כמה זמן היא בבית, אלא איך היא מרגישה עם זה

במקום לשאול "למה את לא יוצאת?", נסי לשאול אחרת: את נהנית להיות בבית, או שהיית רוצה להיפגש יותר עם חברות? יש מישהי שהיית שמחה לבלות איתה? יש משהו שהיית רוצה שיהיה קצת אחרת בתקופה הזו?

כשאנחנו מגיעות מתוך לחץ ודאגה, היא עלולה להרגיש שמשהו לא בסדר. כשאנחנו מגיעות ממקום מסקרן, לא כדי לתקן אלא כדי להבין, היא מרגישה בטוחה מספיק כדי לשתף.

לא למהר להציל

מתוך הדאגה, אנחנו ממהרות לבדוק מה קורה עם החברות שלה, לפנות לאימהות של חברות או לארגן לה מפגש. אבל דווקא מתוך הרצון לעזור, אנחנו לוקחות ממנה את ההזדמנות לגלות שהיא מסוגלת ליזום ולבנות קשרים בעצמה.

התפקיד שלנו הוא לא לפתור עבורה כל קושי, אלא להיות לצידה. לעזור לה לזהות מה היא רוצה שיקרה, ולחשוב יחד על צעדים קטנים שהיא יכולה לעשות בעצמה ובקצב שלה: ליזום שיחה, להציע מפגש, להיפתח להזדמנות חברתית חדשה. ולחזק אותה על הדרך, לא רק על התוצאה.

כי המטרה היא לא רק שיהיו לה חברות. המטרה היא שהיא תרגיש בטוחה עם מי שהיא, שיש לה מקום, ושהיא יכולה ליצור קשרים ממקום בטוח ולא מתוך פחד להיות לבד.

שלכן,
ליז

לכל המאמרים